על המשמעות

"כל תורה פילוספית העוסקת במלחמה ובשלום מושתתת על ההנחה שלמדינות הלוחמות יש מטרות בצאתן למלחמה; הצלחה או כישלון במלחמה נמדדים במידת השגתן של המטרות הללו, ואולי בשאלה אם מדובר במטרות הגיוניות אם לאו". כך כתב ג'פרי בסט בביוגרפיה הגדולה שלו על וינסטון צ'רצ'יל, בניסיון להבין מה עבר לו בראש כשמסמס את שאלת חלוקת פולין לאחר המלחמה.
קשה להאשים את מי שאותו משפט מכרסם בראשו כעת, בהביטו על האסטרטגיה הישראלית בעזה ומול לבנון.

ראש הממשלה הציב שלוש מטרות בצאתנו למלחמה: החזרת החטופים, מיטוט שלטון חמאס בעזה, ושינוי המצב הבטחוני כך שעזה לא תהווה עוד איום. הבעיה עם שתי המטרות האחרונות היא שהן לא באמת מטרות: הן תיאור מופשט של מצב שלא ניתן לבחון את התקיימותו או אי התקיימותו באמות מידה אמפיריות.

השאלה כיצד ייראה הניצחון הישראלי בעזה היא קשה משלוש חזיתות: ראשית ישנו האתגר לשרטט את המצב האופטימלי, וממנו לגזור יעדים ריאליים. שנית - יש לגזור הלאה מטרות צבאיות מדידות וברות ביצוע. שלישית - יש לברור את המלים שיביאו לכך שאי עמידה בכל היעדים לא יעניקו לאויב כלים לטעון שהוא ניצח.

וכמו כל שאלות קשות במדינאות - ההיסטוריה נחלצת לעזרתנו ומאירה נתיבים זוהרים באפילה: משטר המנדטים עליו הסכים חבר הלאומים ב-1922 ענה לשאלה איך מארגנים משילות באזור שהוכיח שאינו ראוי למשול בעצמו. תכנית מרשל הוכיחה שאפשר לבצע דה-נאציפיקציה בגרמניה, ולהעמיד אותה על המסלול להשתלבות במשפחת העמים.

מבט על שני האירועים הללו נותן כלים שיאפשרו להגדיר מטרות טובות יותר למלחמה, וליום שאחרי.

לצפיה ברשימת ההמלצות
לתמיכה ותרומות להפקת הפודקאסט וביצוע מנוי

להצטרפות לערוץ הטלגרם

להצטרפות לקבוצת המתנדבים שלנו שבזכותה אנו יכולים להפיק לכם תוכן
האזנה נעימה!